ויאמר ה' לה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה, כג). הזוהר הקדוש לומד מהפסוק "שני גויים בבטנך" שהוא מרמז לשני איברים בגוף: הלב והכבד. "ורב יעבוד צעיר" מלמד שהכבד, שהוא גדול, משרת את הלב, שהוא קטן. הכבד מסלק רעלים מהדם ומפרישם מהגוף. את מבחר הדמים הוא מעלה חזרה ללב.
הכבד מרמז לעשיו, שכן נאמר "ויצא הראשון אדמוני", והוא מקבל את הדם תחילה. עשיו היה איש ציד, כלומר צד בפיו, כמו שהכבד צד את המזון תחילה. הכבד הופך את המאכל לדם, והוא ראשון בתהליך העיכול.
יעקב היה "איש תם יושב אוהלים", המסמל את המחשבה, בניגוד לעשיו שעסק בציד. "ויזד יעקב נזיד" מרמז על מחשבה, כמו "אשר זדו עליהם", שפירושו אשר חשבו עליהם. הזוהר הקדוש מלמד שתאוות הגוף ממהרת להשביע את עצמה.
אדם שמשביע את תאוותו במהירות חווה עייפות, כמו שעשיו בז לבכורה. הבכורה היא עיקר מעלת האדם, כי היא מבדילה אותו מהחיה. החיה אוכלת כל זמן שמונח לפניה אוכל. האדם יכול לבחור אם לאכול או לא.
כאשר האדם אוכל ביישוב דעת, המאכל הופך לאמצעי קיום ולא למטרה. האדם נועד ליותר מאכילה, כי כוח המחשבה מבדיל אותו מהחיה. הדרך הנכונה לגשת למזון היא מתוך מחשבה והכרת תודה לבורא עולם.
האדם מבין שה' נתן לו פרנסה, מזון ותנאים להפיק את הלחם. השמש, הרוח והגשם כולם פועלים לפי רצון ה', ומאפשרים את גידול התבואה. לכן, ראוי שיאכל מתוך מחשבה על תכלית בריאתו ולא רק מסיפוק רעבונו.
כדי להגיע למחשבה על ה', האדם עוסק בתורה. כשאדם מחשב בדברי תורה, היצר מעלה חשש: "מאין יבוא האוכל?" הכבד, שהוא עשיו, תמיד דואג לצוד את האוכל תחילה. לכן עשיו היה עייף כאשר שב מן השדה ללא מזון.
יעקב אמר לעשיו "מכרה כיום את בכורתך לי", כלומר ביקש לשלוט בתאווה. כאשר האדם שולט בתאוותיו, המאכל משמש אותו ואינו שולט עליו. כך הוא מגשים את "ורב יעבוד צעיר" – שהגוף ישרת את הנשמה.
כאשר האדם שוכח שה' זן ומפרנס, הוא נהיה עבד ללחמו. אדם שאוכל רק מסיפוק רעבונו אינו מקיים "ורב יעבוד צעיר". לעומת זאת, כאשר הוא סומך על ה', פרנסתו מגיעה בקלות.
כאשר האדם בוטח בה', הוא מקבל פרנסה בנחת. הוא עבד לה' ולא לעולם החומרי. "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" – זהו סוד הפרנסה מהזוהר הקדוש.
