הזוהר הקדוש לומד מהפסוק שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ שהוא מרמז לשני אברים בגוף
ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר. (בראשית כה,כג) הזהר הקדוש לומד מהפסוק שני גוים בבטנך, שהוא מרמז לשני אברים בגוף שהם הלב והכבד. ועליהם נאמר ורב יעבד צעיר. ה"רב" מרמז על הכבד שהוא אבר גדול מהלב שהלב שהוא צעיר כלומר קטן ממנו. ובאמת תפקיד הכבד בגוף הוא לעבד ולשרת את הלב בכך שהוא מסלק את הרעלים המגיעים לזרם הדם ומפרישם מן הגוף, ואת מבחר הדמים הוא מחזיר ומעלה ללב.
והכבד מרמז לעשיו שכן כתוב בפסוק ויצא הראשון אדמוני שהוא הראשון לקבל את כל הדמים תחלה, והוא גם ראשון להפך את המאכל לדם.
לכן כתוב גם על עשיו שהיה איש ציד, שהיה צד בפיו כלומר הראשון לתפס את המאכל הוא הפה כמו הכבד. אך יעקב שהוא כנגד הלב, הוא היה איש תם ישב אהלים, וזה כנגד המחשבה כמו שכתוב ויזד יעקב נזיד, שהמילה יזד הוא לשון מחשבה, כמו שכתוב במקום אחר בתורה "אשר זדו עליהם" כלומר אשר חשבו עליהם.
ומכאן לומד הזהר הקדוש אודות תאות הגוף שממהרת לצוד ציד ולהשביע את התאוה, אך כאשר אדם ממהר להשביע את תאותו לאחר מכן נופלת עליו עיפות וזהו סלוק הדעת והמחשבה, שכן ראינו שעשיו בזה את הבכורה. כי הבכורה היא עצם המשמעות של להיות אדם ולא חיה. שכל זמן שתשים לפני החיה אוכל היא תאכל, לא כן האדם שהוא יכול לבחר אם לאכל או לא.
ואם האדם נגש לענין האכילה בישוב דעת תחלה, מתקים בו ורב יעבד צעיר. שהמאכל יהיה לו לכדי חיותו, כלומר המאכל הוא האמצעי לקים את האדם ולא המטרה, כי לאדם בעולם הזה ישנה תכלית הרבה יותר משמעותית מאשר לאכל. כי באדם יש כח המחשבה וזהו עקר מה שמבדיל את האדם מהחיה.
והדרך לגשת אל המאכל כמו בן אדם ולא חיה, הוא על ידי מחשבה, שאדם תחלה חושב על בורא עולם שנתן לו את פרנסתו על מנת שיוכל לקנות המאכלים, ואפלו דאג שהשמש תזרח, והרוחות ינשבו וגשם ירד ותצמח התבואה שממנו הכינו את הלחם שהוא אכל.
ולהגיע למחשבה על בורא עולם, צריך לעסק בתכלית שלשמה ברא ה' את העולם, והיא עסק התורה הקדושה. ואז יתקים בו יושב אהלים כפי שהזהר הקדוש מרמז בפסוק: ויזד יעקב נזיד לשון מחשבה, כי כשאדם מחשב בדברי תורה, טבעו של היצר לדאג מאין יבוא האכל לפיך אם תמשיך להרהר בדברי תורה, וזהו עשיו שהוא מרמז בכבד כמו שזכרנו, הוא צד את האכל תחלה והוא עיף בלא אכילה.
ולכן יעקב ענה לו מכרה כיום את בכרתך לי, פרוש: בקש יעקב אבינו תן לי את ראשית התאוה, כלומר שהתאוה תהיה בידי לשלט עליה, ולא אתה - התאוה תשלט עלי.
ובזה נמצא סוד גדול לענין הפרנסה, כי כאשר האדם שוכח מי זן ומפרנס אותו, ואוכל את לחמו מפני שהוא תאב עכשו וזקוק למאכל, נמצא שהוא עבד ללחמו ואז לא מתקים בו כמו שכתוב "ורב יעבד צעיר". אך כשהאדם שם מחשבתו ובטחונו בה' שהוא זן ומפרנס לכל, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, אזי יתן לו ה' פרנסתו בקלות יותר, כי הוא האדם עשה מה שמטל עליו והוא עבד לבורא עולם שהוא מקור השפע והפרנסה, ולא לבני אדם או דרכי הטבע.