הגאונים כינו את הספר "מדרש ירושלמי" (עיין ברד"ל, קדמות ספר הזוהר, ענף שני).
ב) הראשונים קראו לו "מדרשו של רשב"י". (רבנו בחיי, תלמיד הרשב"א, ביאור לשמות כא כב. מהר"ם בן גבאי, עבודת הקודש. היעב"ץ בהגהותיו לספר יוחסין, מאמר א, ערך רשב"י).
ג) הקדמונים נתנו לו את השם "מדרש יהי אור". (ספר יוחסין, מאמר א, ערך רשב"י. מנורת המאור לרבי ישראל אלנקוא. רבי אברהם אזולאי, הקדמה לאור החמה).
ד) מחברי הספר קראו לו "ספר הזוהר". דוגמאות:
בסתם – תקוני זוהר חדש, דף קיד ע"א (ביאורינו עמ' כא).
הרעיא מהימנא (הרועה הנאמן) – שם, דף קכד ע"א (ביאורינו עמ' רעא).
אליהו – ברעיא מהימנא, פרשת נשא, דף קכד ע"ב (ביאורינו כרך יב עמ' קיא).
הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) כותב בספרו "אור יקר" שהשם "זוהר" משקף את אור הדעת, מדרגת משה רבנו עליו השלום. נשמתו של משה שואבת חכמה ומפיצה אותה דרך הצינורות אל נשמת רשב"י.
החיבור מבטא את סודות הדעת. רבי שמעון בר יוחאי שואב מזוהר הדעת ומפיץ אותו לנשמות.
א) רבי משה בסולה מציין כי חכמת הקבלה הייתה קיימת מאז תקופת הקדמונים ולומדה בעל פה. עד שבראשית ימיו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) נכתבה בספר. מאז נעלמה החכמה מרוב העולם ונשמרה אצל יחידי סגולה, אך העיר פיס שמרה את ספרי הזוהר ושאר ספרי קבלה שלא היו קיימים במקומות אחרים.
ב) החיד"א מתאר כי לאחר מותו של רשב"י ושאר תלמידיו, הקבלה אבדה. עד שמלך ממזרח מצא את ספר הזוהר ושלח אותו לחכמי אדום שלא הבינו אותו. בהמשך, החכמים בטוליטילה הבינו את הספר, והקבלה פורסמה שוב בקרב היהודים.
ג) הרמ"ק מציין כי גילוי ספר הזוהר היה נס, וכי ספר זה נמצא במערה על ידי ישמעאלי. הספר נמכר לסוחרי בשמים, וחכם צפתי מצא אותו כשהוא כשדפיו קרועים, לכן הוא אסף אותו והעתיק את החלקים החסרים, מה שגרם לו להיות לא בשלמותו.
ד) הרמ"ק גם כתב כי ספר הזוהר לא היה ידוע או נודע עד כ-200 שנה לאחר כתיבתו. הגילוי היה בהסתר, ולא נתפרסם אלא בזמנם.
ה) המהרח"ו מבאר כי אף שהזוהר לא היה נגיש לאחר פטירת רשב"י, סתרי התורה הועברו בעל פה ליחידי סגולה בדור אחר דור. אלו לא גילו את סודותיהם לרבים אלא רק לתלמידיהם הקרובים ביותר.
ו) הרמ"ק ותלמידיו אישרו כי ספר הזוהר אכן נכתב על ידי רשב"י וחבריו. הרמ"ק פירש את הספר לעומק בפירושו שנקרא אור יקר. ספר הזוהר הוסמך על ידי כל גדולי ישראל אחרי האריז"ל, כולל הבית יוסף, והבעל שם טוב.
ז) לסיום, ספר הזוהר מיוחס לרשב"י שהצפין את התורה בעומק ובאופן שלא יוכלו להבין אותו אם לא יהיו ראויים. האריז"ל ציין שרשב"י מצד נשמתו היה הראוי ביותר לחשוף את סודות הזוהר.
