א) הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) בהקדמתו לספר "אור יקר" העריך את ספר הזוהר כך:
רשב"י חיבר את ספר הזוהר. ספר זה הוא גבוה ותלול. אמרותיו טהורות ומדויקות. הם כמו כסף צרוף. בספר נמצאים טעמי תורה וסודותיה, וכן שמותיו של הקב"ה. "ראשו כתם פז" – התקונים. "וקווצותיו" – ספרי הזוהר נוספים. הם מציעים דרכים להבנת התורה, סודותיה והמצוות.
ב) ספר הזוהר הוא כינוי לכל הספר. הוא מחולק לשלושה ספרים, וכל ספר כולל חלקים רבים. תחילה נציג את תוכן שלושת הספרים, ולאחר מכן נפרט את חלקי הספרים.
א. "זוהר": כל מאמר בספר שנמצא בו בלי שם נוסף הוא "זוהר". אם אין שם מחבר, אנו מייחסים אותו לרשב"י, כי הוא מיוחס לכלל הספר.
ב. "זוהר חדש": גם הוא מיוחס לרשב"י, אך הוא נדפס מאוחר יותר. הוא נקרא "חדש" משום שנדפס מאוחר יותר מהזוהר הרגיל. פרסמנו על כך ביאור נרחב בספר "זוהר חדש".
ג. ספר "תקונים" או "תקוני זוהר": זהו חיבור עצמאי שאינו חלק מהזוהר. בו מפרש רשב"י שבעים צרופים מהמילה "בראשית", ודרשות סודיות על התורה. לא כל הצרופים התגלו, אך מה שהתגלו חשובים. הספר כולל מאמרים והשלמות על הזוהר.
א. "מדרש הנעלם": מדרש הנעלם הוא חיבור מאת האמוראים. הוא אוסף את דברי הראשונים בנוגע לסודות התורה. המדרש כולל דרשות ורמזים שנוספו בו, ולכן נקרא כך. המדפיסים הוסיפו חלקים ממנו לזוהר ושארו בזוהר החדש.
ב. "תוספתא – מתניתין": בענין זה יש מחלוקת בין המפרשים. יש המחשבים את תוספתא כחיבור קדום שנזכר בזוהר. יש גם דעות שונות לגבי מי העתיק את התוספתא: האם בעלי הזוהר עצמם או מסדרי הספר.
בספר "כתם פז" (חלק א, דף קכ, ט"ד) כתוב: "היו להם משניות רבות, מקובלות, רומזות סודות עליונים, אך אבדו בעוונותינו."
הרא"ג (בספר "אור החמה", חלק א, דף קיא, ט"ג) כתב: "המשניות והתוספתות המובאות בזוהר הגיעו מחכמים קדמונים, והחכמים האחרים ציטטו אותן לעיתים במאמריהם."
בספר "שם הגדולים" של החיד"א, בערך "ספר הזוהר", נכתב: "ייתכן שהתוספתות היו חלק מהמשניות הקדומות."
ג. "סתרי תורה": מאמרים המסומנים כ"סתרי תורה" בדרך כלל עוסקים בהסברים סודיים על התורה.
ד. "אדרות": מדובר בדרשות ביסודות סתרי התורה. ייתכן כי חלק זה הוא הבסיס שעליו מתבססים כל הדרושים בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל.
אדרא רבא נדפס בזוהר פרשת נשא. גרסה מקוצרת שלה, "אדרא זוטא", כוללת תוספות שהורשו להתגלות רק ביום פטירת רבי שמעון, ונדפסה בפרשת האזינו. בנוסף, "אדרא דמשכנא" נדפסה בפרשת משפטים.
הרמ"ק נתן טעם לשם החיבור "אדרא" (ב"אור יקר", ח"ב, עמ' כט, ט"א): "קראו את המקום "עזקא" כטבעת, כי היה מוקף באש, כמו טבעת. זהו גם המשמעות של 'אדרא', משום שהיו יושבים בשדה, ככתוב 'יתבו ביני אילני'. אפשר גם ש'אדרא' משמעה 'גורן', כמו 'אדרי קיט', והם ישבו כגורן עגול."
ה. "ספרא דצניעותא" ("הספר המוצנע"): הוא נדפס בסוף פרשת תרומה, ומהווה קיצור של "האדרא".
בכתבי האריז"ל נכתב שראב"ע (רבי שמעון בר יוחאי) היה ניצוץ ממשה רבינו, ולכן הוא חיבר את "ספרא דצניעותא" בחמישה פרקים, כנגד חמשת חומשי תורה. התורה נגלית ונסתרת, ולכן גם "ספרא דצניעותא" מחולק לחמישה פרקים: שניים מהם נסתרים ונסתרות. פרקים אלה מכסים כמעט את כל הזוהר, תיקוני הזוהר ואת כל קשרי האצילות. מומלץ ללמוד כל פרק של "ספרא דצניעותא" כל יום.
לשון הזוהר תומכת בנשמה, ובפרט חמישה פרקים אלו. כל מילה מהם שווה יותר מזהב. (תלמיד האריז"ל, בספר "זוהר הרקיע", דף קיט ע"א)
רבי שמעון חיבר את הספר בחמישה פרקים, סוד עולם התיקון, כנגד חמישה פרצופי האצילות. הוא השתמש בברייתות מקובלות מימות משה רבינו. ספר זה סובל כמה פירושים, והכונה ב"ספרא דצניעותא" היא שהיא חכמה המיועדת לצנועים במעשיהם. (יפה שעה, הדרת מלך, זוהר חי)
גם הרמ"ק כתב (באור יקר, ח"ג, עמ' צז, ט"א): "החיבור הזה נקרא 'ספרא דצניעותא', משום שהוא חיבור נעלם ונסתר, מיועד רק לצנועים במעשיהם."
ו. "סבא דמשפטים": ספר זה כולל דרושים שסופרו על ידי הסבא, שיצא מגן עדן והתגלה לרבי חייא ורבי יוסי. הוא מסביר יסודות בענייני הגלגולים, שעליהם מתבסס האריז"ל בספר הגלגולים. הספר נדפס בזוהר פרשת משפטים מדף צה ע"א ועד דף קיד ע"א (בביאורינו כרך ו, עמ' של-תקנז).
רעיא מהימנא
ז. "רעיא מהימנא": חיבור זה עוסק במצוות התורה לפי הסוד. הספר היה מקורי על סדר המצוות, ומסדרי הזוהר חילקו אותו בין מאמרי הזוהר העוסקים במצוות.
הרא"ג כתב (בספר "אור החמה", פרשת משפטים, דף קיח ע"א): "המדפיסים הפסיקו את הפקודים וכתבו כל אחד במקום מתאים לו. כך הריסתם גדולה כי הבנתם קשורה לפקודות קודמות."
העורכים והמפרשים, כמו הרמ"ק והגר"א, ניסו לסדר את הספר, אך לא הצליחו להשלים את המלאכה. מצאנו גם מאמרים שהושמטו.
בין המאמרים החסרים ניתן למצוא את "רעיא מהימנא" על מצוות גט וזרוע לחיים וקיבה, שנמצאו באור יקר כרך ט"ו (עמ' קלט ועמ' קעט).
הרמ"ק מזכיר (באור נערב, חלק ג, פרק ג) את "מדרש מגלת אסתר מהזוהר", שלא נמצא לפנינו.
נמצא רק חלק מהספר. יש דרושים שלמים ויש רק רשימות קצרות. תחילת הרעיא מהימנא היא בפרשת פנחס, דף רנו, והיא מונה פקודות על פי סדר, ומסיימת בסוף פרשת יתרו, דף צא ע"ב. ישנן פקודות שלא מסומנות במספרים.
הרמ"ק כתב (באור יקר, תקוני הזוהר, כרך א, עמ' טו, ט"ב): "החיבור 'רעיא מהימנא' נכתב כחיבור פנימי, שבמהלך הדורשים הפסקת תלמוד היו מבצעים אותו."
הוא הוסיף (באור יקר, פרשת משפטים, דף קיד ע"א): "רעיא מהימנא נכתב כדי לתקן את השכינה בגלותה, בסודות התורה ובסוד היחודים הנסתרים."
הרמ"ק כתב על כך: "הכוונה הייתה לתקן את השכינה בגלותה, וזה נעשה באמצעות סודות התורה."
הרא"ג (רבי אברהם גלאנטי – תלמיד הרמ"ק) כתב בספר אור החמה כרך ב (דף קמא טור א) בזה הלשון: רבי שמעון היה מדבר עם נשמת משה ע"ה, שהיתה מתגלה אליו, כפי שנזכר בפרשת תרומה ברעיא מהימנא. הוא היה אומר לו: "ואנא מעלמא דא שליחא דקודשא בריך הוא למימר מלין אלין קדמך" (ואני מהעולם העליון שליח ה' לומר מילים אליך). רבי שמעון זכה בזה כי היה דוגמתו בחכמה, כמו שמשה רבינו ע"ה היה רבן של נביאים ושורש נשמתו היה כצנור לנבואה, כך גם נשמת רבי שמעון היתה צנור לכל החכמים בחכמת הקבלה. דרך רבי שמעון נשפעה להם חכמה, ומצד זאת זכה שהוא יגלה לו רזי תורה, כי שניהם היו אבות התורה, הנבואה והחכמה.
ב. עוד דעה הביא הרא"ג (שם) בזה הלשון: ושמעתי משם חכמי דרא , שמשה רבינו ע"ה נתגלגל ברשב"י ע"ה, ולזה היה רשב"י משבח עצמו באדרא ואמר: (בפרשת נשא דף קלב ע"ב) "ואנא ידענא דאנפאי נהירין, ומשה לא ידע". כי דבר של תימא היא, אמנם על פי מה ששמענו בשם חכמי דרא יובן וידוקדק גם כן אומרו (שם) "דאנא חמי השתא". פירוש שעתה בגלגול זה שנתגלגלתי, השגתי בידיעת קירון הפנים מה שלא השגתי בימים הראשונים בקרני ההוד, שאז נאמר (שמות לד כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וגו'. וזה שאמר "ואנא חמי השתא" באופן שהוא הוא. (ב' דעות אלו מועתקים בביאורינו כרך ו עמוד תקנז)
ג. הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) כתב באור יקר, תקוני הזוהר, כרך א' (עמ' פט-צ): כונתו הייתה, כי על ידי נשמת משה רבינו ע"ה, המאירה ומשפעת בנשמת רבי שמעון ע"ה, היה רבי שמעון מגלה את הדברים הללו. יש לו כוח להתעבר בנשמת רבי שמעון ולגלות סודות התורה באמצעותו. נתוסף עתה רבי שמעון שסודות נפלאים מתגלים על ידו, ממש כפי שנכנסת ונגלתה נשמת משה רבינו ע"ה בנשמתו, ובנשמת כל הצדיקים, כדי שיכלו לגלות סודות עמוקים. (עיין שם כל המאמר).
ד. ובמקום אחר כתב הרמ"ק באור יקר, כרך ט"ו (עמ' קסד), והביאו גם בספר חסד לאברהם אזולאי (מעין ד נהר לב), ומשם העתיקו גם החיד"א במדבר קדמות (ערך רעיא מהימנא), בזה הלשון:
"רבי שמעון נכנס לעולם הנפשות, אל הדקות ההוא בחסידותו, ועוסק בתורה בנפש הרעיא מהימנא, לצורך הדור, לחבר החיבור הזה."
ובסגנון דומה כתב הרמ"ק (שם, עמ' קמג, ט"א), בזה הלשון: "המציאות הזו היא שבסוד מקום הנפשות בעולם מנוחתן, נכנסו בוצינא קדישא וחבריו, בכח ידיעתם. חיבור זה עוסק בטעמי המצוות, ואין מי שיבין אותם כפי שנפש משה רבינו ע"ה יכולה להבין. לכן, החיבור הזה יוצא על ידי רועה נאמן." (ועיין שם בהמשך).
ה. נעתיק את שיטת הגה"ק מקאמרנא זי"ע, שכתב (בספרו "זוהר חי" על הרע"מ בפרשת וארא, דף כה, ורמזנו לדבריו אלו בביאורינו כרך ו, עמ' תקצ), בזה הלשון:
הקדמה קטנה בענין ספר רעיא מהימנא על המצוות: "ספר הזוהר, מבראשית ועד סופו, נכתב על ידי רבי אבא. כשירד רב לבבל, הוא לקח את הספר הזה עימו, כפי שנצטווה 'יגלון לבבל'. הספר היה מונח בכת"י אצל ראשי ישיבות בבל, ולא הראו אותו החוצה. היה מונח אצל ראשי הדור, וכשהיו רואים מי שראוי לעסוק במעשה מרכבה, היו מוסרים לו את הספר ומלמדים אותו את מעשה מרכבה."
אחר שנתדלדלו ישיבות הגאונים בבבל, נתגלה הספר מעט ליחידי סגולה. הרב אלפסי ראה אותו, ולא היה נגיש לרבים. הרמב"ם ראה אותו ולמד בו, היה בקי בו, אך הרמב"ן לא ראה אותו. מדבריהם אפשר להסיק שמספר זה היה גלוי במעט והוסתר רוב הזמן, עד שגילה אותו רבנו בחיי הראשון, שקרא לו "מדרש יהי אור".
לאחר מכן, בסמכות א"ל איום, נתגלה הספר בגילוי רב לכל ישראל בימי הטור. ואל תחשוב כי הביאו אותו מגן עדן, כי רובו נתחבר על ידי דרכים מסוימות, ומאז עבר ממקום למקום, עד שנעצר והגיע לידיים מסוימות.
בימי הגאונים היה אדם קדוש וטהור, שלמד את ספר הזוהר בעיון רב והבנה נפלאה, עד שזכה לנשמת משה רבינו, רעיא מהימנא אמיתי. מהקדושה והזיכוך שזכה להם, הוא הגיע למדרגות רמות, עד שזכה לגילוי כל פמליה של מעלה: מלאכים, שרפים, ורשב"י עם תלמידיו נגלו אליו ודיברו עימו פנים אל פנים. הם גילו לו סודות עמוקים ומרבים.
אל תתמה על כך, שכן גם מרן האר"י (רבי יצחק בן שלמה לוריא) ומרן הריב"ש (רבי ישראל בעל שם טוב) זכו לגילוי נשמות בפומבי, וגם צדיקים אחרים. האר"י אף אמר על מה שכתב רש"י כי רבי יהושע בן קרחא הוא רבי יהושע בנו של רבי עקיבא, כי הוא בעצמו ראה אותם ודיבר עם כל אחד מהם בפני עצמו.
מה שמובא כאן הוא רק אחד מני רבים שזכו לכך, ומאוששות ראיות לכך שהוא היה צדיק אמיתי בארץ.
