הקדמה לקונטרס
בספר הטור (אורח חיים, סימן א') הובא שטוב לומר בכל יום את פרשת העקידה ואת פרשת המן. מרן הבית יוסף ביאר את טעם הדבר: כדי שיחדיר האדם בלבו את האמונה שכל מזונותיו מגיעים אליו בהשגחה פרטית ישירה מאת הבורא יתברך.
בספר "פרישה" הובא בשם הירושלמי במסכת ברכות: "כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו". בעל התשב"ץ (סימן רנ"ו) אף הוסיף על דברי הירושלמי את הלשון המחייבת: "ואני ערב".
אף שבירושלמי שלפנינו הלשון אינה מופיעה בדיוק כך, רבנו בחיי (שמות טז) מציין כי זוהי קבלה עתיקה ביד חכמים: האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חיסרון מזונות. פסק זה הובא להלכה גם בשולחן ערוך ובשולחן ערוך הרב, שהוסיף כי האמירה נועדה לבטוח בה' נותן הלחם "דבר יום ביומו".
המשנה ברורה (ס"ק י"ג) מדגיש את המסר העמוק שבפרשה: "כדכתיב: המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר". מכאן למדים שאין בריבוי ההשתדלות האנושית כדי להועיל מאומה, שהרי הכל קצוב ומוגדר ממרומים.
על פי דברי ה"ספר חסידים", אין לאדם לבקש את צרכיו האישיים לפני שיבקש על חפצי שמים. לאור זאת, כתב המהר"מ פאפיראש בספרו "מאורי אור" (עפ"י הזוהר הקדוש) שעדיף לומר את פרשת המן דווקא לאחר התפילה, מכיוון שהיא נחשבת כבקשה על הפרנסה. כך הכריע גם מרן החיד"א, שציין כי הקפדת האר"י הקדוש שלא לאומרה הייתה מכוונת רק לזמן שלפני התפילה, אך לאחריה הדבר ראוי ונכון.
מרן הבעל שם טוב הקדוש זי"ע הסביר כי לעני יש זכות מיוחדת, שכן בכל יום ויום הוא ניגש אל המלך לבקש על מזונותיו, ובכך הוא עומד בקשר רציף עם הקב"ה. בספר "אמרי פנחס" מקאריץ הוסבר שכשם שהמן במדבר לא פסק, כך האמירה היומיומית מושכת השפעה שאינה נפסקת.
בעל ה"מאור עינים" (פרשת בשלח) מבאר כי גם היום המזון יורד מן השמים, אלא שהוא מתלבש בסיבות טבעיות ("כלים"). החכם עיניו בראשו להבין שהפרנסה היא רק לבוש לחיות האלוקית המצמצמת את עצמה כדי להזין אותנו.
לסיכום, כפי שכתב בעל ה"באר מים חיים": הדאגה ליום מחר אינה אלא פתיות ועצת היצר הרע. האל הטוב שזן אותנו היום, הוא שיזמין לנו את פרנסתנו גם ביום מחר, כי הוא הנותן לחם לכל בשר דבר יום ביומו.
ויהי רצון שיקויים בנו הכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", ונזכה להשפעה מרובה, למנוחת הדעת ולישועה לטוב לנו כל הימים.
