מַאֲמָרֵי תיקון מִדַּת הַכַּעַס
הכעס והשפעותיו הרוחניות
הגמרא (נדרים כב, א) אומרת: "כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו." שנאמר (קהלת יא, י): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך." רבי ירמיה מדיפתי אומר: "הכעס משכח תלמודו ומוסיף טפשות." שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח." האלשיך מפרש כי הכעס מונח בלב כסיל. הוא מפסיד את שכלו ומאבד אותו.
רבה בר רב הונא אומר: "כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו." שנאמר: "רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהי"ם." כאשר אדם כועס, הוא מאבד את נוכחות השכינה.
הרמב"ם כותב: "הכעס מידת רעה היא. ראוי לאדם להתרחק ממנה." הוא מוסיף, "צריך ללמוד שלא יכעוס, גם על דבר שראוי לכעוס עליו." הרמב"ם מדגיש שכשאדם כועס, הוא גורם לעצמו נזק רוחני עמוק.
בעל "החרדים" מציין את הנזק הנפשי שהכעס גורם. הוא מסביר כי הכעס מחשיך את אור חכמת הנשמה. רבי יהונתן אייבשיץ טוען כי הכעס הוא מרידה בהש"י. התשובה עליו קשה יותר משאר עבירות.
רבי יהונתן אייבשיץ בספר "יערות דבש" אומר שהכעס הוא "אבי אבות הטומאה." הוא מטמא את האדם מבפנים ומבחוץ. רבי פנחס מקאריץ טוען כי הכעס עוקר את הנשמה ומצער אותה עד שלא נשאר ממנה דבר.
הרה"ק מרוזין מציין כי הכעס גורם למרידה בהש"י. לעיתים, הכעס קשה יותר מעבודה זרה. בימינו, כשהעבודה זרה איננה, הכעס עצמו הוא החטא החמור ביותר.
רבנו האריז"ל אומר כי הכעס לא רק שמונע השגת חכמה, אלא גם מחליף את הנשמה הרוחנית בנפש טמאה. כשהאדם כועס, הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו.
הכעס מונע את ההשגה הרוחנית. גם אם אדם עושה מצוות, הכעס מפריע להשגת השגה רוחנית אמיתית.
המהר"ל מסביר כי מניעת הכעס מבדילה את האדם מהגשמיות. הוא כותב כי מי ששולט בכעסו יכול להיקרא אדם שלם ולהיות מרכבה לחסד. ספר חסידים מציין שמניעת הכעס היא אחת המידות הנכבדות ביותר.
הכעס לא רק שמזיק מוסרית, אלא גם פוגע בנשמה וביכולת להתפתח רוחנית. כיבוש הכעס מאפשר לאדם לגבור על מידות רעות ולהגיע לרוחניות גבוהה.
